<h1>נמוקי יוסף — ברכות</h1>
<h2>דף לז.</h2>
פירו' כובא דארעא. שעושין חפירה בקרקע ונותן בתוכו קמח ומלח ומים והוי תחלתו סופגנין וסופו עיסה ואמרי' בירושלמי [חלה פ"א ה"ג] כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ומברכין עליו ברכת המוציא א"ר יוח' ובלבד שלא על ידי משקין ואזיל לטעמיה דאמ' בפרק כל שעה [לז.] דמעשה אלפס חייבין והלכה כמותו לגבי ריש לקיש דפטר, אלא דהתם אין בלילתה רכה כל כך אבל הכא אמרי' דגובלא בעלמ' הוא ומשו' הכי לא מברכינן עלה המוציא עד דקבע סעודתיה עליה, ומי' לגבי חלה תנן במסכת חלה [פ"א מ"ה] דתחלתו סופגנין וסופו עסה חייבת בחלה ותנן נמי במסכת חלה כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייב בחלה (ובברכת המוציא), ולכן כתבו בתוספות דעיסה שעושין ממנה פארטיריש בלעז ורישאוליש בלעז חייבת בחלה ובברכת המוציא ואע"ג דמטוגנות בשמן דהכי אשכחן במנחות (דתנן) [דתניא] נטלן לאוכלן אומר המוציא לחם מן הארץ ואע"פ שסופו סופגנין דמטוגנות הן בשמן, ופידאווש ואלאטריאה בלע' אע"ג דתחלתו עיסה כיון דמבשלין אותו בקדירה לית בהו תוריתא דנהמא ולא מברכינן עליהו אלא בורא מיני מזונות כמו בגובלא בדלא קבע סעודתיה עלה, ולענין חלה היה מצוה רבי' יחיאל לאשתו (שיפריש) [שתפריש] חלה בלא ברכה משו' דאין רגילות לבשל בקדרה כל כך כשעור חלה, (ותנן) [וקאמר ריו"ח בירושלמי פ"א ה"ה] במסכת חלה העושה עיסתו על מנת לחלקה בצק פטורה מחלה, ותחלתו וסופו סופגנין פטור מן החלה ומברך בורא מיני מזונות וא"כ הנך בורג"ילש בלע' פטורין מן החלה ומברכת המוציא ולא מברך אלא בורא מיני מזונות דהא תחלתו סופגני' הוא דבלילתו רכה וסופו סופגנין דמטובלין בשמן, ולענין ניבליש שבלילתן רכה מאד אע"ג שקובעי' סעודה עליהם בליל פורים היה מצוה רבי' יצחק ז"ל לברך בפת כדי לפטרן מברכה דשמא גריעי מגובלא ולא הוי קביעות סעודה.
<h2>דף מו.</h2>
[ברכות ט"ו ע"א] ובקסמית. קיסם: בנקיון כתי'. ומברך על רחיצת ידים לישנ' דקרא ארחץ ומי' אם אמ' על נטילת ידים שפיר עבד (בלשון) [דלשון] רוממות הוא כדכתי' [ישעיה ס"ג] וינטלם וינשאם והינו שאו ידיכם קדש [תהילים קל"ד] ולא על שם הכלי שנקרא אנטל זה יסוד הרמב"ן ז"ל והינו דוק' לתפלה אבל לאכילה אי איפשר בלא רביעית מים ובכלי ומכח גברא וגם היוצא לדרך אי איפשר לו לאכול בלאו הכי אם אין לו מים אלא אם כן נטל בביתו קודם צאתו ושמרם מטינוף עכ"ל: והני מילי לק"ש. שזמנו קבוע פן יעבור הזמן: אבל תפלה. דכל היום זמניה הוא צריך למהדר אמיא וכן פי' רבי' האיי גאון ז"ל בפירושיו דלתפלה צריך לחזור לפניו ד' מילין לאחריו פחות ממיל נראה דסבירא ליה כמאן דאמ' פרק אלו עוברין לתפלה ד' מילין. ותמהו על פרש"י ז"ל דאמ' תפלה כל היום והא תפלת השחר זמנה עד ד' שעות ועוד דא"כ ק"ש של ערבית להדר אמיא לפיכך פירש הרשב"א ז"ל דק"ש שהוא מדאורייתא לא החמירו כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה.
<h2>דף נד.</h2>
פירו' ואפי' ברחוק. ובלבד שיראה השלהבת וישתמש לאורה אבל אם משתמש לאורה ואינו רואה השלהבת לא, ועומד בעששית ורואה שלהבת ומשתמש לאורה מתוך העששית שפיר הוי שלהבת ומשתמש לאורה ומברכי' עליו כדתניא אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה.
[ברכות נ"ג ע"ב] אמר רב יהודה אמר רב אין מחזרין על האור כדרך שמחזרין על המצות: פירו' אין מחזרין. אם אין לו אור אין צריך לחזר אחריו וטעמ' משו' דאינו אלא לזכר בעלמא.
מתני' ב"ש אומ' שברא מאור האש וב"ה אומ' בורא מאורי האש. פירו' שברא. שהוא לשון עבר ובורא משמ' ליה שאינו לשון עבר וכשאנו מברכי' על האור במוצאי שבת כבר איברי שנתן הב"ה בינה בלב אדם הראשון שהוא לא ראה חשך בימיו שהוא נברא בששי והשמש שימש כל הלילה של שבת ולא היה צריך נר לכבוד שבת כדאמרי' [ירושלמי פ"ח ה"ה] שלשי' ושש שעות שמשה האורה וכשראה אדם הראשון שחשך לו במוצאי שבת תמה נתן לו הב"ה בינה והביא שני רעפים והכה זה בזה ויצא מהם אש. מאור. שסבור דליכא אלא חד דהיינו השלהבת. גמ' תניא אמרו להם ב"ה לב"ש הרבה מאורות יש באור. פירו' הרבה וכו'. שלהבת לבנה אדומה וירקרקת ולפיכך אמרי מאורי, ובורא נמי לשון עבר הוא כדכתי' [עמוס ד'] (יוצר) יוצר אור ובורא חשך יוצר הרים ובורא רוח [ישעיה מ"ה] ועדיף טפי לומר בורא שהוא לישנא דקרא.
פירו' הא לכתחלה. אינו עשוי להאיר אלא לשרוף או לאפות ולפיכך אין מברכין: הא לבסוף. מברכין משום דנעשה להאיר בתנור לראות הפת ובכבשן למרק שרפת האבנים ומשתמשין נמי לאורו, ורבינו האיי גאון ז"ל פירש דלכתחלה סליק קוטרא ולא צהיל נהורא אבל בסוף צאית נורא וצהיל נהורא ומברכין עליו: במוצאי שבת. מברכין עליו שזה לזכר שנברא בו האור אנו מברכין וכדאמרינן בהגדה [ב"ר פי"א ופי"ב, פדב"א פ"כ, מדרש תהילים צב וירו' פ"ח ה"ה ועי' פסחים נד.] נתן הב"ה בינה בלב אדם ראשון ונטל שני רעפים והכישן זו בזו ויצא מהן אור אבל במוצאי יום הכפורים אינו לזכר אלא לשבח שמשבח לשם שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל זה היום הינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרים בו ובאור שהיה ושבת שייך זה ולא באור שלא היה בעולם. פירו' הא דאיכא חזאנא. שיש חזן שאוכל בבית הכנסת נעשה לאורה ומברכי' עליו: דליכא חזנא. אינו נעשה אלא לכבוד ואין מברכין עליו: הא דאיכא סיהרא. כשיש אור הלבנה יכול החזן לאכול לאור הלבנה אם כן אור של בית הכנסת אינו לאורה אלא לכבוד ואין מברכין עליו: דאיכא אדם חשוב. אפי' איכא אורה אחרת להאיר לפני אותו אדם חשוב נעשה ומברכין עליו, הכלל כל היכא שנעשה להאיר מברך לכבוד אינו מברך.
<h2>דף סח:</h2>
[ברכות מ"ט ע"ב] אי בעי אכיל. פת כדי שיחייבנו בברכת המזון אבל מיני תרגמה חייב למיכל כדאמרי' במגלת תענית [פי"א עי"ש] דראש חדש בכלל אילין יומיא דלא להתענאה בהון, אבל בשבתות וימים טובים חייב למיכל פת משום כבוד, והא דלא קפדי במסכ' סוכה [כז.] למיכל כל ארבע עשרה סעודות חוץ מלילי יום טוב ראשון, כתבו בתוספות דהינו למיכל בסוכה דדוקא לילי יום ראשון גמרינן התם מחמשה עשר חמשה עשר מחג המצות לחובה, אבל למיכל פת בכל יום טוב חייב, והא דאמרי' בפרק (שני) [ששי דפסחים] דמר בריה דרבנא הוה יתיב בתעניתא כולה שתא לא איירי אלא בתענית חלום, ואפי' בסעודה שלישית בשבת אם שכח מחזירין אותו דהא בפרק אע"פ [סד:] חשיב להו שוות במשרה אשתו על ידי שליש וכן בפרשת המן, [שבת קיז:] אבל אי בעי למיכל סעודה רביעית שהיא רשות לא מהדר.
<h2>דף צב.</h2>
פירו' רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו. ונקברה בו ביום ואע"פ שאבל אסור ברחיצה. אסטניס. אדם מעונג ומפונק מאד. פירו' אנינות לילה. דאנינות דאוריתא אינה אלא ביום דכתיב [עמוס ח] ואחריתה כיום מר. וכתב רבי' אלפסי ז"ל חזינן למקצת רבוואתא דקא כתבי בהא דרבן גמליאל דקסבר אנינות לילה דרבנן היא ולא קימא לן כותיה ואע"ג דכתי' [בראשית נ'] שבעת ימים לילות בכלל ימים ומחזיא מילתא דסבירא להו להני רבוואתא דשבעת ימי אבלות דאוריתא נינהו וגמרי להא מילת' מדכתי' [שם] ויעש לאביו אבל שבעת ימים ולאו הכין היא מילת' דהא בהדיא אמרי' בפרק טבול יום ומחוסר כפורים [זבחים ק':] הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם [ויקרא י'] אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה ר' שמעון או' אנינות לילה [אינה] מדברי תורה (אינה) אלא מדברי סופרים ואמרינן נמי התם עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום בלא לילו ר' אומ' כל שזמן שלא נקבר תופס לילו אמרוה רבנן קמיה דרבא מדאמ' ר' יום קבורה כלומ' שאינו יום מיתה כגו' שמת היום ונקבר למחרתו תופס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאוריתא, וסבר ר' אנינות לילה דאוריתא והתניא היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם אני היום אסור והלילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה ר' אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים לעולם מדרבנן היא ורבנן עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וגרסי' בפסחים [דף צ"א:] אונן טובל ואוכל את פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת וכיון דאשכחינן הני תנאי כולהו דסבירא להו יום ראשון בלחוד דאוריתא אבל לילו דהוא ליל שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן ור' יהודה לחודיה הוא דסבר דיום מיתה תופס לילו מדאוריתא שמעינן דלית הלכתא כותיה דקימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים הילכך יום ראשון דהוא יום מיתה פי' וקבורה הוא ניהו דאיתיה מדאוריתא אבל מליל יום שני ואילך מדרבנן נינהו והינו סברא דר"ג דסבר אנינות לילה דרבנן היא והלכת' כותיה, ושמעינן מדברי רבי' הגדול ז"ל שאם יום טוב אחרון של חג היה יום מיתה וקבורה נוהג אבלות שהוא יום ראשון דאוריתא ודחי שמחת הרגל דרבנן אבל אם אינו יום מיתה וקבורה כגו' שמת בי"ט ראשון ונקבר ביום שני אינו נוהג אבילות דיום קבורה זה אבלות דדבריהם ולא דחי אבלות דיחיד לשמחה דרבים, וכן דעת הר"ם במז"ל והר"ם ב"ן ז"ל, אבל בתוספות כתבו שאין אבלות מדאוריתא כלל הילכך אפי' י"ט אחרון של חג היה יום מיתה וקבורה אינו נוהג. והני שבעה יומי גופיהו לאו על האי קרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים אסמכינהו רבנן אלא אהאי קרא אסמכינהו [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל מה חג שבעה אף אבל שבעה ואי קשיא ההיא דאמרינן פרק ואלו מגלחין [דף י"ד:] אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתי' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דשמעת מינה דאיכא חיובא דאוריתא בתר דנפק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה לא קשיא מידי דהכי קאמ' אבל אינו נוהג אבלותו ברגל לדברי הכל אפי' למאן דאמ' יום ראשון תופס לילו מדאוריתא דאי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד הלכך שמעינן דאנינות לילה דרבנן ולפיכך רחץ ר"ג דבמקום אסתניס לא גזרו רבנן. וכתב רבינו האיי ז"ל ולא כל מאן דאמ' אסטניס אני שומעין לו אבל ודאי אי מיגליא מילת' דההוא איניש מעיקרי' דאית ביה הא מילתא ושאם אינו רוחץ בא לידי סכנה רוחץ בלילה ודמיא לשעת הדחק ולרפואה משו' דאסטניס בא ודאי לחולי גדול ממדה זו ולאו כל מי שנהג בנקיות בשרו אסטניס אלא מי שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ עכ"ל ולא סכנה ממש קאמ' שא"כ אפי' הויא אנינות לילה דאוריתא רוחץ אלא סכנת חולי קאמ' ומחמת רפואה ולאפוקי רחיצה דנקיות ותענוג בלבד והכי אית' בירוש' דפרקין בהדיא [הל' ז'] דגרסי' התם הדא דתימ' ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דשמואל בר אבא עלו לו חטטין אתו שאילון לר' יסא מהו דיסחי אמ' לון דלא יסחי מאית הוא אין כיני אפי' בתשעה באב אין כיני אפי' ביום הכפורים.
<h2>דף ק:</h2>
[ברכות מ"ב ע"ב] אלא בשבתות וכו'. כבר פירשנו לעיל דיין שלאחר המזון ר"ל קודם ברכת המזון ונקרא אחר המזון מפני שגמר סעודתו ובשבתות וימים טובים שהיו הם רגילים למשוך ביין אחר גמר סעודתן אם כן כשבירך קודם סעודתו אדעתא דהכי ברך ופטר ליה אבל בימי החול לא היו רגילין בזה ואין לנו לומ' אדעתא דהכי ברך והלכך לא פטר ליה, ומסתברא דכיון דבקביעות שתייה תליא מילתא אם קבע סעודתו אף בחול על היין יהיה הדין כן, והוא הדין למי שנטל ידיו והבדיל על שלחנו אדעתא דלאכול שפטר את היין שבתוך המזון וכל שכן הוא דזה דהבדלה הוא לשתות וזה דבתוך המזון הוא לשרות, וכל שכן דיין דקידוש פוטר יין שבתוך המזון כיון דאין קדוש אלא במקום סעודה. פירו' לא סבר לה וכו'. דשבתות וימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין מה שבירך על הכוס תחלה פוטר כל היין שישתה בסעודה: אנא נמלך אנא. כלו' איני רגיל לקבוע סעודה על היין לעולם, וצריך עיון לדידן בשבתות וימים טובים אי הוי קביעות סעודתנו על היין אם לא אלא שכבר כתבנו לעיל דיין דקדוש פוטר יין שבתוך המזון.
<h2>דף קא:</h2>
שנוי יין. כתבו בתוספות דדוקא בשנוי יין מברך הטוב והמטיב משום דאית ביה תרתי סעיד ומשמח אבל לא אשנוי לחם ובשר ובשם ר"ת ז"ל אמרו דאפי' אם יין שני גרוע מן הראשון מברך הטוב והמטיב ובלבד שלא יהיה גרוע יותר מדאי וראיה מן הירושלמי [ברכות פ"ו ה"ח] דקאמ' דר' היה מברך אכל חביתא דפתח הטוב והמטיב. בני חבורה. והוא הדין אם אשתו ובניו אבל יחיד לא ואפי' שהחיינו נמי לא מברך יחיד אשנוי יין ולא אשכחן ברכה דשהחיינו רק אקרא חדתא וכן כשאוכל פרי חדש.
[ברכות נ"ג ע"ב] מתני' מי שאכל ושכח ולא בירך ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך וב"ה אומ' יברך במקום שנזכר, ועד אימתי הוא מברך עד שיתאכל המזון במעיו: פירו' ושכח. ויצא לשוק או לדרך: יחזור למקומו. וכל שכן מזיד, ובירושלמי [פ"ז ה"ה] א"ר מנא אכל מהלך עומד ומברך, אכל עומד יושב ומברך אכל יושב מסב ומברך אכל מסב מתעטף ומברך אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת, ובגמרין פסקינן [לעיל נא:] בכולן יושב ומברך: כדי שיתאכל. כמה הוא עיכול קימא לן כר' יוחנן דאמ' כל זמן שאינו רעב אז חוזר ומברך, וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם ברך אם לא ברך חוזר ומברך עכ"ל הר"ם מקוצי ז"ל, וכת' רבי' אלפסי ז"ל פרק ערבי פסחים [קא:] דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן, שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון יין ושאר מיני פירות.
[ברכות מ"ג ע"א] חוזר ונוטל וכו'. משום תכף לנטילת ידים המוציא ולאחר שעלו להסב הביאו להם יין אחד מברך לכולן ואע"פ שיין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון, שאני הכא דאיכא שנוי מקום וקימא לן בערבי פסחים דשנוי מקום צריך לברך.
פירו' אחד מפסיק לשנים. דרך ארץ שיפסיק אחד שלא גמר סעודתו לשנים שגמרו סעודתן ורוצים לילך עד שיזמינו עד הזן דהיא ברכת זימון וחוזר וגומר סעודתו: ואין שנים. אבל אין על השנים להפסיק אם אינם רוצים לעשות לפנים משורת הדין. וכתב רבי' האיי גאון ז"ל אם בקש אחד מהם לצאת אין מפסיקין השנים (מפסיקין) סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו שלא בזימון ויוצא והם גומרין סעודתן, וכתב הוא ז"ל דאחד מפסיק לשנים וכשהשנים יצאו אם רוצה הוא לחזור ולגמור את סעודתו מפסיק ומברך המוציא, ואף הראב"ד ז"ל כתב דכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפרע (ויצא) וצריך ליטול ידיו ולבצוע אם ירצה לאכול עוד, דהוה ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן שצריכין ברכה למפרע וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחלה, ועוד דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון, מיכל וברוכי בהדי הדדי לא איפשר ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה כי הזימון אחת מן הברכות של מזון ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואחר כך ישלים ברכותיו, ויש מי שכתב עליו ז"ל וזה לשונו (ז"ל) נראה מדעתו שצריך לגמור ברכת המזון על מה שאכל ואם ירצה לאכול צריך ליטול ידיו ולבצוע.
<h2>דף קב:</h2>
[ברכות ל"ט ע"ב] נעביד ביה מצוה אחריתי. הפת שעשו בו עירוב אתמול מברך עליו המוציא ולא דמי לכוס של קידוש שאסו' לברך עליו ברכת המזון [עיין פסחים ק"ב:] משום דאין עושין מצות חבילות חבילות דשאני התם דכיון דשתיהן מצות קבועות מן התורה ושקולות יותר הוא חשיבות למצוה כשניחד לכל אחת בסיס באפי נפשה והדור הוא לה טפי, ואם היינו מצרפין אותן היה נראה שהאחרונה יותר חשובה מן הראשונה בהתחברה עמה דמעלין בקדש ולא מורידין ואם כן היה בזה חולשה למצוה ראשונה, אבל מצות אלו של ערוב והמוציא אינן מצות שקולות דעירוב היתה תקנה לבד והמוציא היא מצוה קבועה מדינא שאין לו להנות מן הפת עד שיברך עליו, ועוד דמצות עירוב כבר אזלא לה אלא שיותר ראוי לעשות מצוה בדבר שנעשה בה מצוה שיותר נכבד וחשוב הוא מדבר אחר, והמוציא ואכילת מצה אע"פ דמצות קבועות הן ובאות יחד לא מיקרו חבילות כיון דכולהו שייכי במצה ונעשות בבת אחת, וכן היא בפסחים [קט"ו.] דמי שאין לו שאר ירקי מברך על החסא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור כך הן קבועות לעשותן יחד בענין אחד, וכן קדוש והבדלה עם ברכת היין אבל קדוש וברכת המזון קביעות האחת קודם אכילה וקביעות האחרת לאחר אכילה כשאתה עושה אותן בכוס אחד זה נקרא חבילות.
פירו' הנכנס לביתו. אע"פ שהוא כבר מוצאי שבת וכבר חל עליו חיוב הבדלה. ואם אין לו אלא כוס אחד משלשלן. יסדר וישלשל כל הברכות לאחריו והשתא הא מברך על היין תחלה, וא"ת והא אמרי' אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל ואמרי' נמי בפסחים [ק"ז.] דאמימר בת טות כלומ' לן בתענית, תירצו בתוספות דמשום חביבותא דברכה בכוס למאן דאמ' טעונה כוס מותר, והראב"ד ז"ל תירץ דאמימר היה בטוח שיהיה לו יין למחר ולפיכך בת טות, אבל הכא איירי בשאינו בטוח ויצטרך למחר לברך ברכת המזון בלא יין וכיון שעכשו יכול לברך שתיהן על הכוס דוחין איסור דאכילה קודם הבדלה מפני הכוס לברכת המזון.
<h2>דף קג.</h2>
מתני' ב"ש אומ' נר (ובשמ) ומזון בשמים והבדלה וב"ה אומ' נר ובשמים ומזון והבדלה. פירו' נר ומזון. מי שאין לו אלא כוס אחד של יין והיה אוכל וחשכה לו דהשתא הוו שתי ברכות קמיה הבדלה וברכת המזון לא מדחיא שום חדא מינייהו מן הכוס מברך עליו ברכת המזון ברישא, ואין לפרש מזון ברכת המוציא ולאשמועינן דמבדילין על הפת ואיירי במוצאי שבת ליום טוב דמקדשין על הפת, ואמימר דבת טות [פסחים ק"ז.] במוצאי שבת לחול, דהא בהדיא גרסי' בתוספתא לא נחלקו ב"ש וב"ה על ברכת המזון שבתחלה ועל הבדלה שהוא בסוף, הילכך אין להבדיל על [פת], ולא מצינו בשום מקום הבדלה בפת וכדמשמע מהא דאמימר דבת טות, ומאן דאמ' דבמוצאי שבת ליום טוב מצי מבדיל על הפת צריך להביא ראיה דאלו מהכא ליכא ראיה, כך העלה רבינו ז"ל. פירו' אמאור לא פליגי וכו'. כך הוא מפורש במתני' בשמים אחר נר. (נהכו) נהגו וכו'. בשמים ברישא.
<h2>דף קג:</h2>
פירו' הרגיל בשמן. למשוח ידיו אחר אכילה. שמן מעכבו. ואפי' סילק השלחן כל זמן שלא משח ידיו מותר לו לאכול דעדין אינו סיום אכילה. ולית הלכתא ככל וכו'. דאין סיום סעודה תלוי בכל הני שמעתתא דאמרי' בגמ' כגו' גמר אכילה וסילוק ושמן, אלא במים אחרונים שכל זמן שלא נטל מים אחרונים הוא מותר לאכול ומשנטל אסור לאכול. תכף לגאולה. בירושלמי [פ"א ה"א] מפרש להו מקראי, תכף לגאולה תפילה דכתי' [תהילים יט] השם צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה, תכף לסמיכה דכתי' [ויקרא א'] וסמך ושחט, תכף לנטילת ידים דכתי' [תהילים קלד] שאו ידיכם קדש וברכו את ה', כלומ' ואין להפסיק בין הנטיל' לברכת המזון, וכתב הראב"ד ז"ל דכל שכן אי קביל עליה לברוכי בפירוש כגון דאמר הב לן ונברך דהוי הסח גמור ואסור למיכל ולמשתי ואפי' יברך על מה שיאכל וישתה, והביא ראיה מדאמ' להו רב ייבא סבא לתלמידי דרב הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונברך איתסר לכו למשתי, ודייק הרב ז"ל דמדלא אמר להו אי מברכי עליה בורא פרי הגפן או לא נראה דאסור למשתי אפי' בברכה קאמ' עד לאחר ברכת המזון. תכף לתלמיד חכם. המקרבו אליו ומאחר ומארחו בביתו יש ברכה במעשי ידיו.
[ברכות מ"ב ע"א] פירו' דיסתנא. מאכל דייסא. סילק אסור. סלקו הלחם וכל האוכל מן השלחן ועדין לא ברכו אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון. אתכא. בשלחן של ראש גולה אנו ואין סלוקנו סלוק שדעתנו שאם ישא משאות מאת פניו אלינו נאכל, משמ' מהכא שדרכם היה כשרוצים לסלק מאכילתם ולברך ברכת המזון שמסירים כל האוכל וגם השלחן, ומכל מקום נראה שלפני המברך היה השלחן עומד כתקנו דמסתמא ריש גלותא דשדר להו מאכל ממה שהיה עומד לפניו שלח להם, ולפיכך מנהגינו שלא לסלק, מפני שלפני כלנו שלחן אחד, ומדאמרי' הכא אתכא דריש גלותא סמכינן משמ' דאין הסח המסובי' קרוי הסח כגון אם אמרו הב לן ונבריך או דברים כאלו שהם הסח הדעת אלא הכל תלוי בבעל הבית, וכתבו בתוספות מכאן אומ' ר"י ז"ל שאם שכח ליל פסח ואמר הב לן ונבריך קודם אכילת אפיקומן דלא הוי הסח הדעת דכלנו אתכא דרחמנא סמכינן שצונו לאכול אפיקומן, וכתבו בשם רש"י ז"ל דאם שכח וברך ברכת המזון קודם שיאכל אפיקומן דאין צריך לחזור וליטול ולברך דכל המצות הוו מצות דמצוה.
פירו' יין נמי. כלומר דיין נמי בא מחמת הסעודה לשרות המאכל. יין הוא גורם וכו'. פרש"י ז"ל בכמה מקומות הוא בא כגו' ברכת אירוסין ומילה שאינן צריכין לשתותו ומברכין עליו א"כ הכא נמי אע"ג דמן הדין פת פוטרו כיון שגורם ברכה לעצמו מברך עליו, ולפי זה מים שאדם שותה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה דמחמת הסעודה הם באים לשרות המאכל, וכן אמרו שהיה נוהג רש"י ז"ל ורת"ם ז"ל וגדולי הצרפתים ז"ל, והא דאמרי' יין פוטר כל מיני משקין לא בתוך סעודה איירי דמשקין הבאין בסעודה אין טעונין ברכה כלל כדאמרן אלא בקובע עצמו לשתות קאמ', שאז טעונין ברכה אלא שיין פוטרן, וכיון דיין מקרי דברים הבאים מחמת הסעודה מסתברא דלא גרע מדברים הבאים שלא מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לאחריהם ואע"פ שטעונין ברכה לפניהם ברכת המזון פוטרן, ומי' יין שלאחר המזון כלומ' ששתה לאחר שגמר מלאכול הרבה והפסיק בשיחה ומתוך שיחה צמא לשתות דקימא לן בסמוך דבעי ברכה בתחלתו נראה לפי דברי התוספות שהוא טעון ברכה לאחריו ואין ברכת המזון פוטרת אותו וכדכתבינן לעיל דאין ברכת שלש פוטרת מעין שלש, ויש מי שכתב וזה לשונו ומכל מקום אם טעה ובירך שלש במקום מעין שלש יצא ע"כ.
<h2>דף קד:</h2>
פירו' ותניא כל הברכות כולן. כתבו מן המפרשי' ז"ל דלאו דוקא ולאו כללא הוא דהא איכא אלהי נשמה וברכת הדרך ותפלה קצרה ותפלת גשמים שאינן סמוכות ואפי' הכי אינן פותחות, ומסתברא נמי שברכה אחרונה שבק"ש דכותיהו מדפליג להו בתרתי דתני ברכה הסמוכה וכו' וברכה אחרונה וכו', אבל בתוספות נתנו טעם בכולן ואמרו דאלהי נשמה ותפלת הדרך ויהללוך לא נתקנו לעיקר ברכה אלא לעיקר שבח והודאה וכיון שכן יצאו מכלל נוסח הברכות, ובהנותן לשכוי וכל האחרות שסמוכות כל אחת לחברתה ואפי' הכי פותחות בברוך משו' שכל אחת ואחת לבדה נתקנה כדאיתא לקמן בהרואה [ס':] כי שמע קל תרנוגלא וכו', כי מתער משנתיה וכו', כי סיים מסאניה וכו', ומפני שהן מטבע קצר אין חותמין בהן בברוך, ויהי רצון סמוכה להמעביר חבלי שינה וחתימתה נמי מעין הפתיחה דהא חתמינן ותגמלני חסדים טובים ואין לך חסד גדול מהמעביר חבלי שינה שמחזיר לו רוחו ומחדש לו כוחו: שיש מהן. כברכת הפירות והמצות שפותחות ואינן חותמות.
[ברכות מ"ט ע"א] ברוך שנתן. רבי' אלפסי ז"ל כתב ברכה זו בפתיחה וחתימה בא"י אמ"ה, ולבסוף בא"י מקדש וכו', וכן דעת בעלי התוספות ז"ל דבשלמא כי נכללת בתוך ברכה אחרת פתיחה וחתימה של אותה ברכה עולה לה, אבל השתא אינה סמוכה כיון שלא נתקנה שם לאומרה אלא לפרקים כששכח רצה והחליצנו, הלכך פותחת וחותמת ככל ברכות שאין סמוכות.
ויש מהן. שחותם כברכה הסמוכה לחברתה שאינה פותחת. והטוב והמטיב פותח בה בברוך. ואי דאוריתא אדרבא הוה לה למחתם בברוך ולא לפתוח כברכה הסמוכה אלא ודאי רבנן תקנוה על הרוגי ביתר והויא כברכה בפני עצמה ולפיכך פותחת בברוך, ומי' יש לתמוה אמאי אינה חותמת שהרי היא מטבע ארוך ופירשו בתוספות דעיקר תקנה מטבע קצר הוה, אלא שאחר כן הוסיפו בה דברים, והרשב"א ז"ל כתב שאין צורך לזה אלא שלא ראו לחתום בה ולעשותה מעולה משאר ברכות של תורה שלמעלה ממנה.
וצריך להאריך בטעם נוסח הברכות ולמה אמת ויציב ואמת ואמונה אינן פותחות בברוך כיון שאינן סמוכות דתניא בתוספתא [פ"א הל' י'] כל הברכות כולן פותחין בהן בברוך חוץ מברכה הסמוכה לשמע וברכה הסמוכה לברכה אחרת שאין פותחין בהן בברוך משמ' מהכא דאלו הברכות שסמוכות לשמע אינן סמוכות לברכות אחרות של קודם ק"ש והדין נותן שהרי יש הפסק קריאה בנתים דומיא דברכת התורה שמברך לאחר קריאה אע"פ שכבר בירך לפני הקריאה וכן ברכת המזון אע"פ שקדמה לה ברכת הלחם וכן ברכת כסוי וכן ברכת מגלה ולפיכך כלן פותחות בברוך מפני שאינן סמוכות וא"כ מאי שנא הני שאינן פותחות ועוד צריך לישב למה אין פותחין ישתבח בברוך שהרי הפסיקו בפסוקי דזמרה וכן ברכה אחרונה של קר[י]את הלל, ונראה דשנו הנך לפי שהברכות והקריאה הכל ענין אחד ממש הן שבח וזמרה מה שאין כן במגלה שהקריאה ספור המאורע והברכה שבח ולא דמי לק"ש וברכותיה שהכל ענין שבח ואין לתמוה על הלל שמברכין לקריאתו ואעפ"כ בין פרק לפרק פוסק ולכתחלה נמי מתירין אף בקרית שמע מפני הכבוד ומפני היראה דכיון שלא נתקן בהפסק זה אלא אם יזדמן אינו חשוב הפסק אבל מתקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד קשה דברכה אחת לכולן ואסור להפסיק ביניהם ואעפ"כ אומ' תפלה ואשרי, ואיפשר לומ' כמו שאמרנו בפסוקי דזמרה דענין אחד ממש הוא תחנונים ובקשה כמו ק"ש לגבי הברכות והא דגרסינן בירוש' [פ"א הל' ה'] כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכ' סמוכה לברכה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בה לאו מברכה אחרונה של ק"ש קאמ' אלא מאהבת עולם קאמ' שהיא סמוכה לברכה שלפניה בין בשל ערב בין בשל שחר.
ולענין הלל של לילי פסחים אם מברכין לגמור כיון שמפסיק בסעודה או אין מברכין מחלוקת ישנה היא בין המפרשי' ז"ל, שהרמב"ן ורבו' ז"ל היו מקובלים לברך, והביאו ראיה מן הירוש' דגרסינן התם במסכתין ובפרקין [הל' ה'] כל הברכות פותחין בהן בברוך אם היתה ברכה סמוכה לחברתה אין פותחי' בה התיב ר' ירמיה הרי גאולה של הלל שנייה היא דמר ר' יוח' הלל אם שמע בבית הכנסת יצא התיב ר' אליעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי והא סופה אמר ליה שתים הנה אחת לבא ואחת לשעבר התיבון הרי הבדלה שנייה היא דמר ר' אבא בר זבדא ר' היה מפזרן וחזר וכוללן על הכוס כו' הכל כדאיתא התם משמע מהכא דהיו מברכין על ההלל בליל פסח משום הכי היתה אשר גאלנו סמוכה לאותה ברכה שמברכין קודם הלל והתיב ר' ירמיה על הא דאמרינן דאם היתה ברכה סמוכה לחברתה דאין פותחין מהא דאשר גאלנו וגאל את אבותינו שאנו אומרים לאחר ההלל בלילי פסחים ואפי' הכי פותחת בברוך ותירץ דכיון דאם שמע בבית הכנסת יצא מידי קריאת ההלל ואין צריך לברך עליו בביתו ולא הויא אז אשר גאלנו סמוכה לפיכך תקנו אותה בפתיחה לעולם, דמברך הוא אשר גאלנו בביתו על כוס שני שלא בירך אותו בבית הכנסת משמ' דפשיט' להו שהיו מברכין על ההלל בליל פסח קודם שיקראו אותו ועוד תניא במסכת סופרים [פרק כ' הל' י'] ר' שמעון בן יהוצדק אומר שמנה עשר יום ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל ובגולה אחד ועשרים יום ושתי לילות ואלו הן שמנת ימי חנוכה ויום טוב של עצרת וחג הסוכות ויום שמיני עצרת ויו"ט ראשון של פסח ולילותיהן ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשתי לילות של גליות בבית הכנסת ולברך עליהם ולאומרן בנעימה לקיים מה שנ' [תהילים ל"ד] ונרוממה שמו יחדיו כשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך שכבר בירך ברבים ע"כ. ונראה מכאן שכשהוא קורא אותו בביתו טעון ברכה שהוא בכלל ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל ובתחלת הלכות גדולות נמי הביאה לזו ועוד נמי שנו בתוספתא דמסכת סוכה [פ"ג הל' א'] כי האי דמסכת סופרים. אבל הגאונים זצ"ל רב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאת ז"ל הסכימו שאין מברכין עליו עכשיו בהלל שקורין בבית מפני שחולקין עליו אותו באמצע וכתב רב עמרם משמיה דרב צמח ומה שאמרו רביעי גומר עליו את ההלל לומ' שאינו מדלג כדרך שהוא מדלג בראש חדש והא דתנן בפרק בא סימן [נדה נ"א:] כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו הא אמ' ר' יוחנן [עירובין כ"ז.] שאין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהם חוץ וכן השיב רב האיי ז"ל בתשובה שהדברי' כמו שאמ' רב צמח שאין מברכין עליו בלילי פסחים לגמור ואין אנו קורין אותו בתורת קוראין אלא בתורת אומרי' שירה שכך שנינו [פסחים קטז.] ר"ג וכו' וסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו' ולומר לפניו הללויה כך היא שנויה במשנתינו וכך מנהג כל ישראל ולפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו ויפה אומ' שיש טעון ברכה לאחריו כזה ואין טעון לפניו כגון ק"ש שאין מברכין אקב"ו עק"ש ואעפ"כ הרי מברכין לאחריה אמת ויציב וזו ודאי ברכה לאחריה שהרי על כל פרק ופרק אומ' אמת ועל חותמה שהיא פרשת ציצית אמת ויציב ממצרים גאלתנו ויפה אומ' נמי שאין למדין מן הכללות וכיון דכולי עלמא כך הוא דבר וכך ירשו ישראל מאבותיהן אין למדין מן הכלל הזה לדחות מעשיהן עכ"ל התשובה. משמע שכך היא הסכמתן וכן רבותינו בעלי התוספות מסכימין לסברא זו מפני שחולקין אותו באמצע באכילה ושתיה ורת"ם ז"ל לא היה מברך עליו. וכתב הרשב"א ז"ל שכן המנהג וצריך לנהוג כן מדאמרינן בירוש' [פאה פ"ז הל' ה] אם הלכה רופפת היא בידך ראה היאך הציבור נוהג ונהוג כן. ולפי הסכמה זו של גאוני עולם ז"ל נ"ל פירו' הירוש' דהכי קאמ' שנייה היא שאם שמעה בבית הכנסת יצא והילכך עקר תקנת קריאתו בבית הכנסת היא ולא בבית ובקריאת בית הכנסת שהוא עקר תקנה תקנו לברך ולא בבית ובדין הוא דהא מי ששמע בבית הכנסת יצא ואינו מברך על שלחנו ומי שלא שמע בבית הכנסת גומר על שלחנו ומברך יאמרו שנים בבית אחד זה קורא ומברך וזה קורא ואינו מברך הילכך ברכת אשר גאלנו לאו סמוכה היא ולפיכך פותח בה בברוך עכ"ל.
<h2>דף קה:</h2>
פירו' טעונה כוס. מדקתני משלשלן כולן וכו' משמע דסבירא ליה דברכה דלאחר המזון טעונה כוס. טעמו פגמו. כתבו המפרשים ז"ל דהינו דוקא לברכת המזון וקידוש והבדלה, אבל ירצה לשתותו פשיטא שיברך עליו אע"פ שהוא פגום כדאמרי' [לעיל ל"ה.] אסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה, ואפי' לענין קדוש והבדלה נמי בשעת הדחק מברך עליו ועל ידי תקון כדאיתא בירושלמי [פ"ז ה"ה] דגרסינן התם גבי אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים נהגו רבנן בההוא כסא דקדושא למוזגו ופליגא דר' (יהודה) יונה דר' יונה טעם כסא דקדושא ומתקן ליה ואין תימר שהוא מזוג והא תני השותה משקי' מזוגין שעבר עליהם הלילה דמו בראשו, ופירוש טעם כסא דקדושא בלילה כמות שהוא חי ולמחר מתקן ליה במים ומקדש עליו ובודאי ר' יונה כי עביד הכי בשעת הדחק הוא דמתקן ליה ומכל מקום אע"פ שהיה פגום הוה נפיק ביה, כך העלו בתוספות. תרי תנאי. ר' חייא סבר אינה טעונה כוס, ותנא דבריתא דתני משלשלן סבר טעונה כוס, וקימ' לן כי הא דר' חייא דאמ' אינה טעונה כוס והא דתנן ב"ה אומרי' מברך על המזון ואחר כך מברך על היין דמשמע מינה לכאורה לבית הלל דברכה טעונה כוס, ליתא דלא הוה שתיק למידק מיניה תלמודא שמעת מינה ברכה טעונה כוס כדדייק ואזיל בכל דוכתא, אלא טעמיהו דב"ש הכא דאמרי מברך על היין איכ' למימ' דמדכתי' [דברים ח'] ואכלת ושבעת וברכת ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה הדר וברכת, וב"ה אומ' אינו צריך אלא מברך על המזון ואחר כך מברך על היין ולאו דוקא מברך אלא לאפוקי מב"ש הוא דקאמרי, והא דתנן ב"ש אומ' נר ומזון וכו' נמי לא קשיא דיש לומ' מתני' ביושב ואוכל מבעוד יום והשלים עם חשכה וכיון דאיתנהו לתרתי ברכות קמיה לא מדחיא חדא מיניהו מן הכוס, והכי משמע להדיא פרק ערבי פסחים [קי"ז:] גבי מתני' דמזגו לו כוס שלישי מברך עליו על מזונו ובעי מיניה רבינא מרבא שמעת מינה ברכה טעונה כוס אמר ליה ארבעה תקינו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה, אלמא קסבר רבא דברכה אינה טעונה כוס וכן דעת רבי' אלפסי ז"ל דכתבה ההיא בהלכותיו לאשמועינן דבדוקא אמרה ולא בדיחויא בעלמא, וההיא דהנכנס לביתו במוצאי שבת לא כתבה הרב בהלכותיו ובזה הסכימו רוב המפרשים ז"ל.
<h2>דף קו.</h2>
פירו' בערב שבת. שהיה עדין היום גדול ופירש רבי' האיי גאון ז"ל דאומ' קדושה על הכוס או הבדלה על הכוס מיד קאמ' ואפי' קודם שתחשך ומי' הא שמותר לעשות מלאכה בהבדלה זו הינו דוקא בלילה וכן בקדוש של כוס זה מותר לו לאכול בשבת וכן כתב הראב"ד ז"ל.
פירו' בקערה. דרך ארץ הוא שאם הקערה לפני האחד תחלה שלא ימהר תכף לאכול עד שיביאו לחברו גם כן הקערה שלו. פושט ידו. דאין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך והני מילי כשאוכלין או שותים כולם מכוסו של בעל הבית או מככרו אבל אם כל אחד ככרו לפניו רשאין לאכול קודם אם ירצו והכי איתא בהדיא בירושלמי בריש כיצד מברכין [ה"א] דגרסינן התם ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום כלום עד שיטעום המברך, ר' יהושע בן לוי אומר שותים אע"פ שלא שתה, ופליג, מה דאמ' רב בשהיו כולן זקוקין לככר אחד מה דאמר ר' יהושע בן לוי כשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו, ומדאמרי' אסורין לטעום משמ' שאע"פ שנתן להם בעל הבית מככרו או מכוסו לכוס רֵקה שלפני המסובין אין רשאין לטעום עד שיטעום המברך כיון שזקוקין לכוסו או לככרו, ומדאמרי' בשהיה כל אחד כוסו בידו שמעינן נמי שאין צריך לשפוך מכוס של ברכה לשאר כוסות דאם לא כן זקוקין היו לכוסו, והכי נמי משמ' בפרק ערבי פסחים דאמרי' רב אשי אקלע למחוזא אמרי ליה לעביד לן מר קדושה רבה אמר בורא פרי הגפן והוה אגיד ביה חזייא לההוא סבא דהוה גחין ושתי קרי אנפשיה [קהלת ב'] החכם עיניו בראשו, לפי שהיה מסופק רב אשי לאי זו ברכה קרו קדושא רבא אמר בלבו ודאי אי איפשר בלא פרי הגפן אברך בפ"ה ואמשוך הרבה בקול הברכה ושמא אראה תוך כך דעתם חזייה לההוא סבא דהוה גחין ושתי בתוך שהיה רב אשי מאריך, קרא אנפשיה וכו', מ"מ שמענו שלא היו ממתינין שישתה המברך כיון שכל אחד כוסו בידו, ומי' כתבו בתוספות שאם היו הכוסות פגומין שצריך לשפוך מכוס של ברכה לתוכם, וכן נראה הדין שישתו מיין הראוי לברכה, והא דאמרי' לעיל [מ"ו.] בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, וכן [מ'.] טול ברוך דמשמ' שצריכין להמתין לפת של המוציא לאו דוקא אלא בשהיו כולן זקוקין לככרו של בעל הבית.
<h2>דף קח.</h2>
[ברכות ל"ה ע"ב] פורתא סעיד. כתבו בתוספות מכאן משמ' שאסור לשתות יין בערב הפסח מן המנחה ולמעלה אלא א"כ שותה הרבה אבל פורתא דסעיד לא משום דבעינן שיאכל מצה לתיאבון.
<h2>דף קח:</h2>
[ברכות נ' ע"ב] מתני' אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכמים אומ' מברכין: פירו' עד שיתן וכו'. לפי שיינם הוא חזק ואינו ראוי בעודו חי לשתיה ואם כן לא אישתני לעלויה לברך עליו ברכת היין אלא פרי העץ כענבים, וחכמי' אומ' וכו'. ואמרינן בגמ' למאי חזי חזי לקוריאטי שהוא משקה הצריך יין חזק מאד וכיון דאישתני לעלויה לקוריאטי מברכין עליה פרי הגפן וכדאמרי' פרק ערבי פסחים שתאן חי יצא אמ' רבא ידי יין יצא ידי חרות לא יצא.
<h2>דף קיד.</h2>
פירו' בסעודה. בהלכות סעודה, מברך על היום. הינו הקידוש של שבתות וימים טובים, ואחר כך מוזגין את הכוס. של יין שלפני סעודה ואותה נטילה שלפני מזיגת הכוס מהניא לסעוד' שאוכלין סעודתן בההיא נטילה: וב"ה אומרי' מוזגין. ושותין אותו, ואחר כך וכו'. וטעמ' דתרויהו מפרש בגמ', פירוש שהיום גורם. כוס זה לא בא אלא בשביל שבת לקדוש, וכבר קדש היום. משקבלוהו עליהם או מצאת הכוכבים, לא בא. לשלחן, שהיין גורם. שאם לא בא יין אין מקדשין, והמקדש על הפת גם הוא במקום יין היכא דחביבא ליה הא בלאו הכי אין קדוש דאין קדוש אלא במקום סעודה, תדיר קודם. נפקא לן במסכת זבחים [פט.] מדכתי' במוספין [במדבר כח] מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד דמלבד משמע לאחר שהקרבתם התמיד הקריבו המוספין וקא דרשינן קרא יתירא דאשר לעולת התמיד למילף דבשביל שהיא תמיד הקדימה הכתוב ומכאן אתה למד (דן) לכל התדירין.
<h2>דף קטו.</h2>
[ברכות ל"ט ע"ב] נעביד ביה מצוה אחריתי. הפת שעשו בו עירוב אתמול מברך עליו המוציא ולא דמי לכוס של קידוש שאסו' לברך עליו ברכת המזון [עיין פסחים קב:] משום דאין עושין מצות חבילות חבילות דשאני התם דכיון דשתיהן מצות קבועות מן התורה ושקולות יותר הוא חשיבות למצוה כשניחד לכל אחת בסיס באפי נפשה והדור הוא לה טפי, ואם היינו מצרפין אותן היה נראה שהאחרונה יותר חשובה מן הראשונה בהתחברה עמה דמעלין בקדש ולא מורידין ואם כן היה בזה חולשה למצוה ראשונה, אבל מצות אלו של ערוב והמוציא אינן מצות שקולות דעירוב היתה תקנה לבד והמוציא היא מצוה קבועה מדינא שאין לו להנות מן הפת עד שיברך עליו, ועוד דמצות עירוב כבר אזלא לה אלא שיותר ראוי לעשות מצוה בדבר שנעשה בה מצוה שיותר נכבד וחשוב הוא מדבר אחר, והמוציא ואכילת מצה אע"פ דמצות קבועות הן ובאות יחד לא מיקרו חבילות כיון דכולהו שייכי במצה ונעשות בבת אחת, וכן היא בפסחים [קטו.] דמי שאין לו שאר ירקי מברך על החסא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור כך הן קבועות לעשותן יחד בענין אחד, וכן קדוש והבדלה עם ברכת היין אבל קדוש וברכת המזון קביעות האחת קודם אכילה וקביעות האחרת לאחר אכילה כשאתה עושה אותן בכוס אחד זה נקרא חבילות.
<h2>דף קטז.</h2>
[ברכות ל"ט ע"ב] פירו' פרוסה בתוך שלמה. ומברך על הפרוסה המוציא ועל אכילת מצה, וכן כתבו בתוספות וזה לשונם ויש נוהגין שמברכין על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה וכורכים שתיהם יחד ותמה הרב ר' יום טוב ז"ל שהרי שתי כריכות בשתי מצות יחד לא מצינו בתלמוד בשום דוכתא לכך היה הרב ר' מנחם מיוני מברך שתי ברכות על הפרוסה, דהשלימה אינה באה אלא משום לחם משנה ולא היה נוגע בה כלל וכן נהגו מבני יוני והרשב"א ז"ל כתב שכן עיקר.
<h2>דף קכ:</h2>
פירו' עד חצות. דכתי' כחצות הלילה. ר' עקיבא. מדכתי' ואכלתם אותו בחפזון עד שעת חפזון וזהו חפזון דישראל שהיה בבקר דכתי' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. וכתבו ז"ל דכיון דסתם לן תנא הכא כותיה דר' אלעזר בן עזריה ובזבחים פרק אי זהו מקומן [דף נ"ו:] דתנן הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ומוקמינן לה התם [נ"ז:] כר' אלעזר בן עזריה משמ' דהלכת' כותיה דאע"ג דאיכ' חד סתמא כר' עקיבא, התם חד סתמ' הכא תרתי סתמי ואפי' תימא דלא אלימי תרי סתמי מחד סתמ' כדאמרי' פרק מצות חליצה [יבמות ק"א:] מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי מ"מ ספיק' הוא אי זה סתמ' בתרא הילכך עבדינן לחומרא כר' אלעזר בן עזריה ועל כן צריך ליזהר ולאכול מצה קודם חצות וכדאמרי' בפרק ערבי פסחים [דף ק"כ:] אכל מצה לאחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו וכן מצה של אפיקומן ואפי' בקרית ההלל החמירו בתוספות שלא לקרות אחר חצות ואע"פ שאינו חמור יותר מק"ש דפסקי' כותיה דרשב"ג דאמ' עד שיעלה עמוד השחר.
<h2>דף קכא:</h2>
וכתב הר"ם מקוצי אני שמעתי שכתב רב שרירא גאון ז"ל דאין מברכין שהחיינו אלא בדבר שבא מזמן לזמן וכתב שכן מוכיח בפרק בכל מערבין [מ:] וכן כתב רבינו שמשון במנחות בשם רב שרירא גאון ז"ל עכ"ל, עוד כתב ז"ל אמרינן בפרק בכל מערבין [שם] כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגלה ונר חנוכה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון פדיון הבן מברך עליו שהחיינו כדאיתא בסוף ערבי פסחים אבל מילה היא יותר תדירה וגם אין לה עת קבוע משנה לשנה לפיכך אין מברכין עליה שהחיינו עכ"ל.
